ראיון עם וירש על מדיטציית אום

הראיון הזה התקיים ב-2004, אחרי שווירש העביר אום באצטדיון כדורגל בישראל. הוא מספר על החזון שלו לשלום, על איך אום נראית אחרת בכל מדינה, ועל מה שאום נתנה לו, ומה הוא נתן בחזרה לאושו.

---

באצטדיון כדורגל הם יכלו לצרוח מכל הריאות ולחבק אחד את השני, ואני זוכר שהתבדחתי ואמרתי שיש לי חזון שיום אחד כולכם תוכלו להתאסף באצטדיון גדול, ושאני מצפה שהשלב הראשון יימשך שלושה חודשים, וכולם צחקו, ושהשלב השני יימשך לפחות חודש וחצי, ושאת שאר השלבים נוכל לעשות יחד אחר כך. הם הבינו, כי דיברתי רק עם אנשים שמתקדמים מספיק, שחושבים מספיק, שרוצים לעשות מדיטציה ולהיות ביחד ולמצוא דרכים אחרות. יומיים אחר כך היה פיגוע ענק קרוב לאילת ואז הבנתי מה אני עושה שם, אני מנסה ליצור שלום באזור מלחמה.

אם היה לי הכוח, הייתי הולך לאו"ם ומכריח את כולם באו"ם לעשות אום, כולם, וזו הייתה התרומה הכי גדולה שאני חושב שיכולתי לתת, כי יש להם כוח, לאו"ם, לגרום לכולם להוציא את התסביכים שלהם מהדרך ולהתחיל לעבוד יחד למען השלום, לתמוך אחד בשני.

נ: האם יש הבדלים באופן שבו אנשים במדינות שונות עושים את אום, למשל איך זה באיטליה לעומת ישראל? וברזיל לעומת גרמניה? יש דברים שבהם זה אותו דבר בכל מקום?

ו: ובכן, ברגע שאנשים קיבלו הקדמה ראויה, אפשר לעמוד מחוץ לחדר ולהקשיב לכל השלבים, וקשה מאוד להגיד מאיזו מדינה הם. השפה של הרגשות היא די אוניברסלית. אם אנשים כועסים, הם כועסים, ובאמת אי אפשר להגיד אם אלה איטלקים שצורחים או ישראלים. עכשיו, אתה רואה גישות שונות, האיטלקים תמיד מאוד נלהבים והם אומרים כן, אנחנו רוצים לעשות את זה, ואז כשהם צריכים לעשות את זה הם מוצאים שזה קשה, אבל אז הם נכנסים לזה.

הישראלים רוצים להבין הכל קודם, הם לא יעשו שום דבר אלא אם תסביר להם הכל, ולכן באום האחרונה שעשיתי בישראל ידעתי שאהיה שם שלושה ימים, אז ביום הראשון לא רציתי להסביר הכל יותר מדי, רציתי לתת להם את ההסבר ביום השני, וככה זה קרה. הישראלים אוהבים להתפנק ולצפות ולהבין הכל ואז הם ייקחו חלק.

הברזילאים הם כמו האיטלקים, כולם מאוד נלהבים וקופצים למעלה ולמטה ועושים הרבה סמבה, ואז כשמגיע הרגע כולם נבהלים ואומרים "רגע אחד, אני לא בטוח שאני רוצה לעשות את זה". אבל כשדוחפים עוד קצת, הם הולכים על זה.

הגרמנים מאוד נוקשים ובאמת חסרי סבלנות אם אתה מאחר חמש דקות להתחלה של האום. יש להם מנטליות נוקשה, אבל ברגע שהם מתחילים הם עוקבים אחרי ההוראות בצורה מושלמת וזה עובד להם. אז לכל אחד יש את הגישה הספציפית שלו, אבל רגשית זה אותו דבר.

נ: בשנה שעברה כשהובלת את אום באודיטוריום של אושו היו בערך שלוש מאות משתתפים. איך אתה מנהל את זה? מה אתה אוהב באום-מגה האלה?

ו: ובכן, אום היא מדיטציה חברתית, אתה משתמש באחר כדרך להסתכל על מי שאתה, וזו הזדמנות נהדרת לפגוש אנשים, לא רק לשבת ולדבר עם עצמך מול קיר, או להסתכל על העקבות שלך. בסוף האום אתה יכול להתחבר חברתית. אני חושב שזה תהליך נהדר של חיברות, חיבור, היכרות. אנשים באים לאום והם רוצים לפגוש אנשים.

אני מנהל את האום-מגה האלה עם הצוות שלי ועם הסבר טוב, יסודי ככל האפשר, שמסביר לאנשים את המטרה של אום ואת הכללים כדי שזו תהיה חוויה מוצלחת לכולם, אבל בעיקר עם הצוות, אני צריך צוות מאומן כך שאם משתתפים חדשים נתקעים, הצוות ערני ומכוון אותם, ושומר על שליטה על התהליך הכולל כי שלוש מאות אנשים שצורחים "אני שונא אותך" יכולים להיות מצב נפיץ. לא היו לי חוויות רעות, שבהן אנשים פשוט מאבדים שליטה. שלוש מאות אנשים זה נחמד, היה לנו את זה בישראל, עם צוות קטן.

נ: יש עוד משהו שתרצה להגיד על אום, או על העברת אום בפונה?

ו: כשאושו אמר לי לראשונה שהוא רוצה שאני אעשה את אום, הייתי כל כך מיואש, חשבתי שאצטרך להעביר קבוצה שעושה צ'אנטינג של אום במשך 48 שעות או משהו כזה, ואז הוא אמר לי שאני יכול לעשות את זה איך שאני רוצה ושזה לא צ'אנטינג, ואז חשבתי "אה, יופי". היום זה קורה בכל העולם ואני מבין שזו התרומה הכי גדולה שלי לעבודה של אושו, זה קורה בכל העולם. אני תמיד שמח כל כך לשמוע שאום מתקיימת במדינות חדשות. אני רואה את זה כסוכן שינוי אמיתי.

נ: ומה לגבי העברת אום בפונה?

ו: זה כמו לעלות למכה ולבלות עם האחים והאחיות שלי. אני אוהב לעבוד עם סניאסינים, אני מרגיש שהם המשפחה שלי, אז להגיע לפונה זה כמו להגיע הביתה בשבילי. זה הריגוש הגדול שלי בסוף השנה.

דהרמראג': במה מדיטציית אום שונה ממדיטציות אחרות?

ו: רוב המדיטציות, ממה שאני יודע, הן לא מדיטציות חברתיות שבהן אתה משתמש באדם האחר. בדרך כלל אתה לא מעורב עם אדם אחר. באום זה ההפך, אתה משתמש באדם האחר. למשל, אם אתה מתמקד במנדלה ומתרכז במנדלה והכל נעלם ואתה נשאר רק עם המרכז הזה, זה אמור להראות לך את המרכז שלך. ובכן, באום אתה עושה את זה עם אדם אחר במקום מנדלה, והאדם האחר הוא נקודת המוקד, ובכל פעם שאתה מסתכל סביב זו נקודת מוקד אחרת, וכל נקודות המבט השונות האלה הן נקודות התייחסות למי שאתה, וזה הופך את זה להרבה יותר מרגש בשבילי מאשר ללכת על חוף לבד ולהסתכל על העקבות שלך או לשבת מול קיר. אנחנו חיים בחברה חברתית, אז אום בשבילי היא אינטראקציה, השוק, איך לתפקד בעולם.

זה בא מאסכולת האנקאונטר, ובשבילי אנקאונטר הוא אחד הכלים הכי שימושיים שאתה יכול ליישם מחוץ לחדר המדיטציה. אתה יכול לצאת מאום ולהיות מסוגל להגיד "אני אוהב את זה ואני לא אוהב את זה", או "אני רוצה את זה ואני לא רוצה את זה". אתה יכול ליישם את זה בהרבה מצבים בבית. המדיטציות האחרות נראות כולן מתמקדות בעצמן ומסתכלות פנימה, והתהליך החברתי של אום הוא מה שאני אוהב, זה מגביר את השינוי, השימוש באחר.

דהרמראג': זו תרפיה או שזה כיף?

ו: זה גם וגם. זה כיף אם אתה לא בלחץ רגשי ואתה משתמש בזה כשחרור, ואם אתה כן בלחץ רגשי, זה תרפויטי, זה מרפא.

ד: למה מדיטציית אום חשובה לך אישית?

ו: זו הייתה המתנה שלי לאושו, על מה שהוא נתן לי. הוא נתן לי כל כך הרבה שרציתי להחזיר לו משהו. לכן אני מבקש מכל מנחי מדיטציית אום לזכור את אושו בתחילת כל מדיטציה על ידי קריאה.