איך נולד אום, מהמרתון של אושו לקהילה הבינלאומית

מדיטציית אום נולדה באשראם של אושו בפונה, הודו, באמצע שנות השבעים. אושו נתן לתלמידו ווירש קבוצה חדשה בשם "מרתון אום", תהליך אינטנסיבי בן כמה ימים שעבד עם כל הרגשות האנושיים. השם אום הוא ראשי תיבות של Awareness, Understanding, Meditation, מודעות, הבנה ומדיטציה. אחרי כארבע עשרה שנים של הובלת המרתון, ב-1989, ווירש זיקק את החוויה לגרסה קצרה שאפשר להעביר בכל מקום בעולם. עם השנים נוספו לה שלבים והיא התרחבה לפורמט בן ארבע שעות שמתקיים היום בקהילות ברחבי העולם, כולל בישראל.

השורש: אושו ומרתון אום (1975)

הכל התחיל בפונה. ב-1975 אושו פנה לווירש, אחד התלמידים הבכירים שלו, ונתן לו קבוצה חדשה. השם של הקבוצה היה "מרתון אום", והרעיון היה לבנות תהליך אינטנסיבי שעובד עם כל מה שאנחנו מחזיקים בפנים. אושו הסביר שהאותיות מסמלות Awareness, Understanding, Meditation, מודעות, הבנה ומדיטציה.

ווירש עצמו סיפר שכשאושו אמר לו לראשונה שהוא רוצה שיוביל את אום, הוא נבהל. הוא חשב שמדובר בהשמעת ההברה "אום" במשך 48 שעות. אושו הרגיע אותו: "תעשה את זה איך שאתה רוצה. זה לא צ'אנטינג." (ראיון לאושו טיימס, 2004.)

מה שווירש בנה היה משהו אחר לגמרי. תהליך של חמישה עד שישה ימים, בלי הרבה שינה, עם עבודה רגשית עמוקה: כעס, סליחה, אהבה, עצב, צחוק, שתיקה. הקבוצה עברה דרך כל ההיבטים האלה, שוב ושוב, עד שהמסכות נופלות והאדם פוגש את עצמו. עד היום, יותר משלושים שנה אחר כך, היומניברסיטי בהולנד עדיין מעביר את המרתון המקורי פעמיים בשנה.

מה אושו אמר על הצליל "אום"

בלי הצליל אום עצמו, קשה להבין את המדיטציה. אושו לימד שאום הוא לא סתם הברה, אלא סמל לחמש שכבות של תודעה.

יש את שלוש הצלילים הגסים שאפשר לשמוע: A, U, M. אחר כך יש את ה"מממ" הארוך, חצי שמיעה חצי תהודה. ובסוף, כשהצליל גווע, נשארת שתיקה. השתיקה הזאת, אומר אושו, היא הצליל החמישי, זה שאי אפשר לשמוע אבל אפשר רק להיות בו.

"כשמישהו הולך עמוק עד השורש של הקיום," כתב אושו, "המחשבות נעלמות, החושב נעלם, אבל הכל עדיין שם. ברגע הזה בלי מחשבות, נשמע צליל. הצליל הזה דומה לאום, רק דומה. לכן זה סמל." (מתוך Hsin Hsin Ming.)

זאת הסיבה שמדיטציית אום, גם בגרסה הקצרה של היום, מסתיימת תמיד באותו רגע: מעגל, נר במרכז, וצ'אנטינג ארוך של אום ביחד. אחרי כל הרעש, הצעקות, הצחוק והדמעות, חוזרים לצליל שמתחת לכל הרגשות.

הלידה של המדיטציה הקצרה (1989)

ארבע עשרה שנה ווירש הוביל את המרתון. הוא עבד, חידד, ראה אלפי אנשים עוברים את התהליך. אבל הייתה לו בעיה: רוב האנשים בעולם לא יכולים לקחת שבוע מהחיים שלהם בשביל קבוצה אחת. מי שיש לו משפחה, עבודה, חיים, פשוט לא יגיע.

אז ווירש התחיל לכווץ. בהתחלה הוא הוריד את התהליך ל-18 שעות. אחר כך לשש שעות. הוא חשב שזה המינימום האפשרי. ואז הוא הצליח לזקק את זה לשעתיים וחצי, פורמט שעובד גם לאנשים שעבדו שמונה שעות באותו יום והגיעו ישר מהמשרד.

"חשבנו באותו זמן שאיבדנו את כל הרעיון של אום בכיווץ," סיפר ווירש לאושו טיימס. "אבל בעצם זה לא נכון. כל המהות נשארה."

הגרסה הזאת נולדה ב-1989. ווירש קרא לה המתנה שלו לאושו, החזרה על מה שאושו נתן לו. הזמן היה לא מקרי: אושו עזב את הגוף ב-1990, וצ'נדריקה מתארת שהתהליך של גיבוש הגרסה הקצרה הושלם בערך ב-1991, "מיד אחרי שאושו עזב, אז ווירש נתן את זה לחברים ולאוהבים של אושו" (ראיון עם צ'נדריקה ופרמדיפ). הקיווץ הוא מה שאיפשר לאום להפסיק להיות מסע נדיר לפונה, ולהפוך לדבר שאפשר לעשות בתל אביב, ברומא, בטוקיו או בריו, בערב אחד.

איך אום התפתח עם השנים

המדיטציה לא קפאה ב-1989. ווירש המשיך לחדד אותה לאורך עשרות שנים, על בסיס מה שהוא ראה קורה באולמות.

שני שינויים מרכזיים, מתועדים: בינואר 2006 ווירש הוסיף שלב חדש, "אם פגעתי בך, אני מצטער", בין שלב הכעס לשלב האהבה. הוא הבין שאחרי שמשחררים שכבה של שליליות, חשוב לעצור לרגע ולהכיר בכך שאולי, בלי כוונה, פגענו. השלב הזה הפך לאחד הרגעים העמוקים של המדיטציה.

באוקטובר 2006 ווירש גם חידד את ההנחיה לשלב הראשון. במקום "אני שונא אותך" כפתיחה, ההנחיה החדשה הייתה להתחיל ב"לא, אני..." ולעבור לאסוציאציה חופשית. השינוי הזה היה דק אבל קריטי: הוא הסיט את הפוקוס מהאשמת השני אל בעלות על הרגש שלי. "אנחנו לא מלמדים אתכם להפוך לחולדות-זעם של אנקאונטר," הסביר ווירש.

היום בנויה אום מ-14 שלבים, כל אחד בערך 12 דקות, עוברים מקוטב לקוטב: שליליות, סליחה, חיוביות, רוח שנייה, רעידה, פריקה, ריקוד, בכי, צחוק, ריקוד האוהבים, צ'אנטינג אום, שתיקה, נמסטה ושיתוף.

היום: היומניברסיטי וקהילות בעולם

המרכז של הכל עדיין הוא הבית בו זה נולד. אושו יומניברסיטי באגמונד אן זי, עיירה קטנה על חוף הים של הולנד, ממשיך להעביר את המרתון המקורי, את המדיטציה הקצרה, ולהכשיר מנחים חדשים פעמיים בשנה.

המספרים מספרים את הסיפור. ב-2007 צ'נדריקה דיברה על 600 מנחי אום ב-42 מדינות. כיום, על פי החומרים הרשמיים של היומניברסיטי, יש למעלה מ-800 מנחים מוסמכים בעולם. אום מתקיים ביפן (עם התאמות תרבותיות, כי "אני שונא אותך" לא ממש עובד שם), בסין, בהודו, בברזיל, ביפן, באיטליה (שם הוא פרץ במיוחד), בגרמניה, בסקנדינביה, בארה"ב, ובישראל.

הקהילה הבינלאומית הזאת היא לא במקרה. ווירש בנה את אום מההתחלה כמדיטציה חברתית, מדיטציה שאי אפשר לעשות לבד. אתה צריך את האחר בשביל לראות את עצמך. ולכן בכל מקום שאום קם, נוצרת מסביבו קהילה של אנשים שעברו ביחד את כל ארבע עשרה השלבים, ויודעים זה על זה משהו שקשה להסביר במילים.

להמשיך את הסיפור

זה הסיפור הקצר: מקבוצה אחת בפונה ב-1975, דרך עשור וחצי של חידוד, ועד לאום שאנחנו מכירים היום. הסיפור הזה ממשיך להיכתב בכל פעם שקבוצה חדשה מתאספת באולם, מורידה נעליים, ופותחת את החלון הראשון.

מוכנים לחוות? בואו לאום הבא בתל אביב.